ירח הבדידות וההתבוננות - חודש חשוון

...הלא אמרו אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה. המיתה שבכאן היא הנטייה מפשוטו של החיים לעומקו של החיים לתוך תוכו של החיים...(אגרות החזון איש ח"א א"ג). כשאנו חשופים לרמת רעש גבוהה ולאחר מכן מיד עוברים אנו למקום שקט נשמע כביכול שהשקט הקיים "חזק יותר" בחינה של קול דממה דקה, ההסבר הפיסיולגי לזה אינו מענייננו כאן, אבל על כל פנים בהקבלה לנושא מאמרינו, ישנה חשיבות רבה לתופעה זו אם ניתן את הדעת לנצלה כראוי. נמצאים אנו בעיצומו של חודש מר חשוון הימים הנוראים והחגים נמצאים מאחרינו וניתן להגדיר את החודש הזה "כשקט שלאחר הסערה" סערת "אלול" והימים שעד יום הכיפורים העמוסים במתח רוחני של חשבון נפש תשובה ושיפור המעשים, אחריהם ימי חג הסוכות וכל המתחייב מכך סוכה ארבעת המינים ועוד ועוד... ואזי מגיעים להם ימי מר חשוון ולמאזין בקשב השקט עוצמתי וחזק ממש קול דממה דקה... ורק ובדווקא למאזין בקשב, משום שלכאורה היכן השקט וקול הדממה? חוזרים אנו לימי השגרה בעוז ותעצומות שהרי כל המטלות שהונחו בקרן זווית בימי החגים, המתינו בסבלנות רבה להמשך הטיפול בהם וחייבים אנו למלא את מחסור הימים שקדמו. האם לזה יקרא שקט? דממה? אמת! זהו בפן הגשמי ובמלחמת ההישרדות בעולם המעשה. אבל היא - היא הנותנת, אמנם, החזרה לשגרת החיים חיובית במהותה כי על כן זהו חלקנו בעולם המעשה שבו נבראנו בחינת "הנהג בהם מנהג דרך ארץ" (ועיין רש"י ברכות ל"ה: ד"ה הנהג בהם) אבל אין בכך להעלים עין מטיבעה של שגרת עולמנו, שמעלימה מאתנו ייעודנו ותכליתנו בעולם זה, ולכן זקוקים אנו להאזנה בקשב. ואכן!! קול דממה דקה... נפילת מתח - יהיה ניתן להגדיר זאת, לאחר הימים הנוראים שבהם היה המתח הרוחני גבוה וסערה פנימית רעשה- געשה בתוכנו לשנות לשפר ולהתרומם, ואיה הוא אותו הרעש? ואיה הוא אותו הגעש שרגש בתוכנו?? האם קול ה"דממה הדקה" מעיד חס ושלום על תסמונת ה“נדנדה“ שלוקים אנו בה דהיינו חוסר החלטיות ועמוד שדרה רוחני? או שמה גרוע מזה בחוסר נתיב ודרך?

אל דאגה! לא בהכרח, ויתרה מזו "לאדם העובד" אך טבעי הוא שכך יהיה שהרי בני אנוש אנו הנתונים "לתנודות ומצבי רוח במובנם העמוק" ודברי רבנו תם בספר הישר הם לנו לקילורין לעיניים ולמלוגמא על מכה בעניין זה וז"ל (שם שער ו) "כל המתחיל לעשות שום מעשה, אם יהיה לו במעשה ההוא שום הנאה, תיכנס בו התאווה כי כן כל מעשה שיש בו שום הנאה תיכנס בלבו האהבה ראשונה ואחר כן תסור ותיכנס בלבו השנאה, ולקץ הימים תסור וכן יתחלפו תמיד יסור האחד ויבוא השני. אך אם תהיה הנאת העובד בעבודתו גדולה ויש לו שכל טוב תעמוד ההנאה ימים רבים והשנאה ימים מספר, ואם לא יהיה לו שכל טוב ואין לו בעבודתו הנאה גדולה אז יבוא עליו ממנה הנאה מצד אחד ומהומה מצד אחר, תעמוד האהבה ימים מועטים והשנאה תאריך ימים. וכאשר יתחלפו פעמים רבות, אם יתחדשו לאדם חידושים טובים בעבודתו, אז תוסיף האהבה ותגדל. ואם יתחדשו דברים רעים תוסיף השנאה וכו'. ואחר אשר גילינו סוד האהבה והשנאה נאמר כי צריך לבעל העבודה להכיר בתחילת עבודתו, כי האהבה והשנאה נלחמים שניהם פעם יגבר האחד ופעם יגבר השני  ועל כן אין צריך בתחילת העבודה להיות חושש אם יקוץ בה וכו'" שני דברים עיקריים לומדים אנו מדברי רבנו תם לעניננו הדבר הראשון: עצם העובדה שכך הוא טבעו של האדם העובד! ודבר גדול הוא זה וזאת נחמתנו בעוניינו להרחיק שר הייאוש מדרך עבודתנו שגם "ימי השפל" חלק טבעי הם ממהלך העבודה וכדברי רבנו תם עצמו "ואחר אשר גילינו סוד ימי האהבה והשנאה וכו" אין דברי רבנו תם נאמרים לתפארת המליצה שהרי יסוד מוסד הוא לנו אשר גילו לנו רבותינו גדולי המוסר שהדרך להבנה האמיתית במוסר היא השימוש בכלי העיון וההעמקה המשמשים להבנת סוגיות הגמרא והלימוד במפרשיה, "והרי הוא רבנו תם מבעלי התוספות והוא המדריכנו בספר הישר"! וכדברי העלי שור (חלק ב' קע"ג) "מוסר הוא לימוד לא אחרת מחידושי הרשב"א ועליות רבינו יונה ובאחרונים קצות החושן ורע"א יש ללמוד בהבנה ועמקות ולדעת כי אין מליצות באגדתא ובמוסר" והדברים מאירים מעצמם. והדבר השני: הוא שבידינו אנו לצמצם את ימי ”השנאה“ ולהאריך את ימי "האהבה" והמפתח הוא "אם יתחדשו לאדם חידושים טובים בעבודתו... אזי תעמוד האהבה ימים רבים" מחובתנו לייצר חידושים טובים בעבודתנו. ואולי ניתן לבאר מאמר חז"ל אין מזרזין אלא למזורזין" בהקשר דברינו באופן זה היות ונתונים אנו לתנודות ולימי "אהבה ושנאה" זקוקים אנו לזירוז, לכוח מניע ומחדש, "בעירה" שתרומם ותדחף אותנו הלאה. אבל צריכים אנו לדעת שאין זירוז זה מועיל אלא ל"עובד", למי שדעתו נתונה לכך והיינו למזורזין.  מהם אותם חידושים בעבודה? וכיצד עושים זאת?

הימים הנוראים שבהם חשנו במתח הרוחני, הרי זה מעצם טבעם שהינם גורם מבעיר, ממריץ ומדרבן. אבל כיצד מייצרים אנו חידושים מעצמנו? כיצד נקיים בעצמנו את "המזרזין למזורזין"? אין בכונתנו לעמוד במאמר זה על דברי רבותינו לשאלות שהקדמנו אלא לעורר את המחשבה ותשומת הלב לשאלה עקרונית ויסודית שחייבים אנו לשאול את עצמנו קודם לכן.

נעצור נא לרגע! ונשאל את עצמנו מדברים אנו על "עבודה" האם באמת יודעים אנו מהי אותה עבודה? מדברים אנו על "זירוז" זירוז למה? היכן היא תוכנית העבודה שעל פיה מנהלים אנו את עבודתנו? הייתכן לבנות מגדל רב קומות מסוגנן בשלימות עד פרטי הפרטים ללא תוכנית מדוקדקת? ואם כן הכיצד יעלה על דעתנו שאת "בנין האדם" שהוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ניתן לבנות ללא תוכנית בדרך של "גלגול" במהלך החיים? גם אם חי האדם את חייו במסגרת החברה שומרת התורה והמצוות? הרי מפורסמים הם דברי רבותינו מאורי הדורות שאין שום מעלה שתיקנה לאדם בדרך ממילא, וק"ו בן בנו של ק"ו הוא לגבי ידיעת הייסוד של מהי בכלל העבודה הנדרשת לאדם בימי חלדו ולאן אמורות פניו להיות מועדות? הבה ניתן דעתנו ל"ניצול השקט" בהתבוננות עמוקה בשאלות הייסוד שהועלו קודם מהי העבודה ומהי תכליתה? וזהו זמן מסוגל ביותר להתבוננות זו הרי עתה על בסיס דברינו הקודמים מתיישבים על לבנו כפתור ופרח דברי הרש"ר הירש (מעגלי שנה ח"א קע"ב) שיש להפריד משם החודש את שורש המילה "חשו" מן הנון הסופית שורש זה מצביע על אופיו של החודש "לחשות" וכהגדרת הרש"ר "ירח הבדידות וההתבוננות" ואף על פי שאין זו כוונת דבריו של החזו"א שהוזכרו בפתיחה בהקשר המצומצם של אותה האיגרת אבל בלשון הזהב שלו ובהגדרתו המדויקת ישמשו הדברים לעניננו משום שודאי כלולים הם בהגדרותיו בהקשר הרחב. רק הנטייה מפשוטו של החיים, מן הרגילות והזרימה במהלך החיים הטבעי והרגיל של היום יום המאיים לבולענו "חיים", על ידי עצירה והתבוננות, יכול להביא את האדם להיכנס ל"עומקו של החיים, לתוך תוכו של החיים". והם הם דברי הרמח"ל (דרך עץ חיים אות י"א מהד' אפרתי) "זאת היא התרופה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא נגד היצר והיא קלה ופעולתה גדולה ופריה רב שיעמוד האדם בכל יום לפחות שעה אחת פנויי משאר כל המחשבות לחשוב רק על הענין הזה שאמרתי מה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק בהם ה‘? וכו'" עיין שם דבריו הנפלאים היורדים עד אמות שיתי הנפש. הרי שלהגיע לאיזו שהיא מציאות של נגיעה בתכלית המבוקשת מן האדם זהו אך ורק מהניתוק "משאר כל המחשבות" דהיינו מפשוטו של החיים ורק אז יכולה שתיפתח הדרך להביט ל"עומקו של החיים".

ה"מסילת ישרים" פותח את ספרו בפרק א' קודם לכל בביאור כלל חובת האדם בעולמו ואת פרק זה פותח הוא בהקניית היסוד והשורש למה שיקרא "עבודת ה‘ באמת" וז"ל (מס"י פ"א) "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה שצריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו" עכ"ל ולכאורה יש מקום לשאול הרי ספר מסילת ישרים כשמו כן הוא מנחה את האדם לעלות במסילה הישרה לדעת את המעשה המחויב להיעשות כדי להגיע לשלמות וכפי שכתב לקראת סיום הקדמתו "כאן כלל כל חלקי שלמות העבודה הנרצית לשמו יתברך והם היראה, ההליכה בדרכיו, האהבה, שלמות הלב ושמירת כל המצוות". וכפי שסמך ספרו על הברייתא של רבי פנחס בן יאיר - תורה מביאה לידי זהירות וכו' וכולם עניינים הקשורים למעשה אם זה בחובת האיברים ואם זה בחובת הלב. ואם כן מה לה לכלל חובת האדם בעולמו שהיא אמת בפני עצמה, לזה שקבע אותה בראש ספרו וקבע שזהו היסוד והשורש לכל העבודה ואין בלתה עבודה תמימה? בזה נזקקים אנו לדבריו המאירים של הגה"צ ראש ישיבת סלבודקה ר‘ אייזק שר זצ"ל "דקדק החכם לומר שהייסוד והשורש לכל עניני עבודת ה‘ שידע האדם חובתו בעולמו ומה מבטו ומגמתו בעולמו דהיינו שתהיה לו נקודה תכליתית לכל מעשיו אשר הוא עמל בהם כל ימיו וכלל גדול למדנו החכם בדבריו שלא כתב שיסוד עבודת ה‘ הוא שידע האדם מה עליו לעשות ולעמול כל ימיו אלא כתב שהיסוד הוא בירור וקביעת מטרת החיים והמגמה בהם שכן לפי קביעת המטרה והמגמה מכוון האדם את כל מעשיו ואת כל עמלו. ואחר שנקבעה המטרה בלב האדם וגם נתאמתה אצלו באמיתות גמורה והוא גמר דעתו עליה ממילא כבר יהיו מעשיו מכוונים אל התכלית הזו שנקבעה".

הרי לנו שעיקר ויסוד הכל - שידע, שיתברר, ויתאמת. אין מדובר בידיעה כללית אלא ביסוד שעליו מונח סולם המעלות ועבודת ה‘ באמת. זוהי כל התורה שמביאה לידי זהירות... וכו' ואידך זיל גמור, לזאת צריכות להיות פנינו מועדות ונשאל את עצמנו כדי להשיב כמה באמת יודעים אנו מהי חובתנו בעולמנו? ואם יודעים אנו משהו בחובת האדם בעולמו כמה התבררה והתאמתה אותה ידיעה אצלנו? נשאל ונשיב! וגם אם קצרה ידינו אל ייאוש נעמול ונחתור לדעת וכו' ויגעת ומצאת מובטח לנו!

כלל הדברים האדם שאינו חושב על זה קשה לו מאוד - מאוד להגיע אל השלמות והאדם החושב על זה קרוב אליה מאוד!!! (דרך עץ חיים אות י"ג).